ללקט שמחות קטנות של יום חולין כבר שנים שבסטטוס הוואטסאפ שלי מופיעה השורה הזו:“שמחות קטנות של יום חולין”. לפני כמה שבועות מישהי שאלה אותי למה דווקא זה.ולמרות שאני חיה עם השורה הזאת שנים, מצאתי את עצמי נעצרת.פתאום הבנתי שמעולם לא עצרתי לנסח לעצמי את התשובה. השיר הזה, במילים של יאיר רוזנבלום ובקול של אילנית, הוא Read more

לא מזמן תפסתי את עצמי עוצרת. הייתי בעיצומו של יום רגיל, עמוס, אפילו שגרתי, אבל הייתה לי תחושת דגדוג פנימית – כזו שמופיעה כשמשהו בתוכי כבר יודע… שמה שאני עושה עכשיו, צריך להיות מותאם לעתיד שעדיין לא הגיע. לא לעכשיו. לא לאתמול. לעתיד. והפסקתי. ישבתי. ושאלתי את עצמי שאלה פשוטה: אם העתיד שבי כבר כאן Read more

במפגש אימון עם מנהלת בכירה לאחרונה, היא שיתפה תסכול: "יצרתי מרווחים בלוח הזמנים שלי, כפי שהמלצת, אבל אני עדיין מרגישה חנוקה." תגובתי הפתיעה אותה: "אולי את צריכה פחות מרווחים ויותר מרחב." אמרתי לה. המבט המבולבל שלה הבהיר לי שהגיע הזמן לדייק את אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בעבודתי עם מנהלים – ההבדל העדין אך הקריטי בין Read more

לפני שבוע, מצאתי את עצמי באמצע הרצאה מול קהל גדול כשפתאום-שחור. מילה אחת נעלמה, ואיתה כל שאר הרצאה המתוכננת שלי. באותו רגע על הבמה, במקום להיכנע לפאניקה, הצלחתי לעצור לשנייה. להרגיש את הדופק המואץ, לקבל את תחושת הבהלה בלי להילחם בה ופשוט להיות איתה. ואז, מתוך המודעות הזאת, עלתה בי תובנה פשוטה: "אני יכולה לפנות Read more

על המרווח שבין כוונה לפעולה, ומה שהוא מזכיר לנו על פיזיקה, בחירה, וקסם יומיומי הייתי ברגע כזה השבוע.ישבתי עם עצמי, הסתכלתי על לוח השנה, חשבתי לשלוח מייל חשוב.ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה להגיד. אפילו הקלדתי כמה שורות. אבל לא שלחתי. לא כי התלבטתי אם לכתוב – אלא כי משהו בי רצה… עוד רגע.רגע Read more

על הפחד שמתעורר ברווח שבין כוונה לפעולה הייתי בפגישה.מהסוג שכבר התכוננתי אליו בראש כמה פעמים.ידעתי בדיוק מה אני רוצה להגיד.אפילו ניסחתי את זה. דמיינתי את עצמי אומרת את המילים. אבל כשזה הגיע – לא אמרתי כלום. שתקתי. ולא כי שכחתי מה רציתי להגיד.ולא כי ויתרתי על מה שחשוב לי. פשוט… משהו התכווץ בפנים. מין רעד Read more

ומה קורה כשנותנים לו רגע של תשומת לב אתמול בבוקר, בדיוק כשהתיישבתי מול המחשב ופתחתי את קבוצת הוואטסאפ של פרוייקט שאני מלווה, כמעט שלחתי הודעה.היה לי ברור מה צריך לקרות. משהו תקוע, צריך להזיז, לקדם, לסגור.כבר כתבתי את ההודעה: "חברים, חייבים לסגור את זה עכשיו".אבל אז -בלי לתכנן – עצרתי. משהו קטן בפנים אמר: עוד Read more

לאחרונה, באחת מסדנאות המנהלים שהנחיתי, שאלתי את המשתתפים: "מתי לאחרונה עצרתם אחרי הצלחה כדי באמת להתבונן בה?" התשובות היו מאלפות: "אין זמן לזה", "כבר עברנו ליעד הבא", "חגגנו וזהו". אחד המנהלים הבכירים השיב תשובה שנחרטה בי: "יש לנו תרבות של 'מה הלאה'. כל הצלחה היא רק תחנה בדרך למשהו אחר. אף פעם לא עוצרים באמת." Read more

"המנהל הטוב ביותר שהיה לי אף פעם לא מיהר לענות," סיפר לי בכיר באחד הארגונים המובילים במשק במהלך פגישת ייעוץ. "הוא תמיד היה לוקח שנייה לחשוב. לפעמים זה היה מתסכל, אבל התשובות שלו היו עמוקות יותר, נכונות יותר." בשנתיים האחרונות ליוויתי עשרות מנהלים בתהליך שנבנה תוך פעולה וקראתי לו "מנהיגות ה-MA" – גישה המבוססת על Read more

אחרי שכתבתי על התסכול שלי עם האוטומטים שבולעים את המרווחים בחיי, התחלתי להתבונן בפעולה אחת ספציפית שמסמלת עבורי את העידן המודרני כולו – המייל. או יותר נכון, הרגע שבין סיום מייל אחד להתחלת הבא. המרווח שנעלם בלחיצת כפתור פעם, כשהיינו כותבים מכתב, היה לתהליך קצב משלו. כתבנו, קיפלנו, הכנסנו למעטפה, הדבקנו בול, הלכנו לתיבת הדואר. Read more